Beneath Jerusalem: The Hidden City That Rewrites History
In rabbinic literature, there is frequent mention of an upper Jerusalem and a lower Jerusalem (Yerushalayim shel ma‘ala veYerushalayim shel mata). The classic or conventional meaning of this expression is that the lower Jerusalem is the city we know and miraculously recovered in 1967, while the upper Jerusalem is the celestial, platonic city—the “virtual Jerusalem.” However, today I believe this expression can be expanded or even reinterpreted: there is an upper Jerusalem, the one we walk today—the Old City and the plaza of the Western Wall (Kotel HaMa’aravi)—and another Jerusalem: the one currently being excavated beneath the plaza of the Kotel.
I’m not referring to the already famous Kotel tunnels (Minharot haKotel) or the fascinating ruins of the City of David (see here: https://cityofdavid.org.il/en/), but rather to a new excavation of subterranean Jerusalem—a significantly larger archaeological site—that began during the days of COVID, when the Western Wall plaza was virtually empty, without worshippers or tourists, making this delicate work finally possible. The site is still neither open to the public nor officially recognized, which is why there are no official videos of the location yet.
In this archaeological site, retaining columns have been carefully erected, and today the Kotel plaza is literally “floating” above this subterranean city. Thousands of archaeological artifacts have already been found but have yet to be classified or studied.
Over these past few years, archaeologists have partially reconstructed certain historical levels of Jerusalem. Israel’s best archaeologists and engineers are searching for ways to continue excavating to reach deeper and older levels while preserving the more “modern” layers.
Here are a couple of examples:
1. Aelia Capitolina and the burned granaries
The first level of the city being uncovered beneath the Kotel plaza is “Aelia Capitolina,” the city built by the Romans when they tragically destroyed Jerusalem in 68 CE and transformed the Jewish city into a Roman colony.
One of the most impactful and emotional discoveries at this level has been the granaries of Jerusalem, preserved in their entirety, dating back to the days of the destruction of the Second Temple. It was the year 67 CE. The Romans had besieged Jerusalem. Their strategy was clear: isolate the city until hunger forced its inhabitants to surrender. They had successfully used this tactic in Gaul and Britannia. However, the Jews of Jerusalem were prepared. They had constructed enormous water cisterns and irrigation systems. Most importantly, they had granaries—huge storage rooms filled with wheat and barley that could sustain the city for years. The Roman army, powerful as it was, could not indefinitely maintain an excessively prolonged siege due to the immense cost involved. Therefore, there was a chance that time would favor the entrenched Jews in Jerusalem.
But there were deep internal divisions regarding how to fight the Romans. Some believed it was wisest to resist from within and negotiate surrender as a last resort. Others argued for attacking the Romans. Those supporting the latter option tried to impose their views and force the people to fight. And what did they do? They burned the granaries (Sarfu et haAsamim)—setting fire to the entire city’s food reserves. This act became one of self-destruction. Not everyone left to fight, and those who did were defeated. Those wishing to resist could no longer do so and died from starvation. The result was the total collapse of Jerusalem. It was not in vain that our sages said Jerusalem was destroyed because of senseless hatred (sin’at chinam), meaning the “political hatred” among the Jews themselves.
I believe the discovery of these burned granaries carries profound symbolic significance because, unfortunately, today in Israel there are those willing to “burn the granaries” to impose their ideology without realizing the damage that destructive attitude causes to the unity of the nation and the future of Medinat Israel.
2. From your ruins I will rebuild you, O Jerusalem (מחורבותיך אבנך)
King Uziyahu ascended the throne at 16 years old, around the year 775 BCE, and reigned for 52 years. His reign began amid a national tragedy: a devastating earthquake estimated at 8 on the Richter scale. The destruction was so great that even the prophet Zechariah, writing 250 years later, referenced it as a symbol of Jerusalem’s worst natural catastrophe.
Facing that disaster, Uziyahu had two options: abandon Jerusalem and relocate the capital to another city, or stay and rebuild it from the ruins. He chose the latter. Instead of fleeing, he decided to act. He fortified the city, built watchtowers at strategic points, restored irrigation systems, and modernized the city’s defenses. He excavated cisterns, encouraged cultivation in desert areas, and developed advanced military technology. Instead of succumbing to pain and chaos, Uziyahu brought peace, economic growth, and stability to Israel. Most impressive is not just what he built, but when he built it: after collapse. His story reminds us that rebuilding after disaster is not only possible but is a duty of Jewish leadership.
Many of the structures discovered in these excavations at the deepest level excavated thus far indicate reconstruction after seismic collapse and are attributed to Uziyahu’s legacy.
The example of the king of Judah could not be more fitting for today. Israel faces a profound crisis following the tragedy of October 7, and, with God’s help (BeEzrat HaShem), King Uziyahu’s legacy will inspire us to rebuild from the ruins. Israel rises from mourning not merely to survive but to stand taller and firmer than before. Like in the times of Uziyahu, Israel stands up with determination, transforming pain into strength and destruction into a new beginning.
May the lessons of these ancient ruins inspire Israel, and may HaShem enlighten us to build a stronger and more united society than ever before
תרגום לעברית
בספרות הרבנית מדברים על “ירושלים של מעלה” ו”ירושלים של מטה”. הפירוש הקלאסי או המקובל של ביטוי זה הוא ש”ירושלים של מטה” היא העיר שאנו מכירים ושחזרנו אליה בדרך ניסית בשנת 1967, ואילו “ירושלים של מעלה” היא העיר השמימית, האידאלית, ”הוירטואלית“.
אך נדמה לי שכיום ניתן להרחיב או אף לפרש מחדש ביטוי זה: קיימת ירושלים של מעלה – העיר העתיקה ורחבת הכותל המערבי – וישנה גם ירושלים אחרת: זו שנחפרת בימים אלה מתחת לרחבת הכותל.
איני מתכוון למנהרות הכותל המוכרות כבר, או לאתר עיר דוד המרתקות (ראו כאן: https://cityofdavid.org.il/en/), אלא לחפירה חדשה של ירושלים תת-קרקעית, אתר ארכיאולוגי עצום בגודלו, שהחל להיחשף בימי הקורונה, כאשר רחבת הכותל הייתה כמעט ריקה – ללא מתפללים או תיירים – וכך התאפשר לבסוף לבצע את המשימה המסוכנת הזו. האתר עדיין אינו פתוח לציבור ואינו מוכר רשמית, ולכן אין עדיין תיעוד רשמי של המקום.
באתר זה הוקמו עמודי תמך בקפידה רבה, והרחבה של הכותל המערבי כיום ממש “מרחפת” מעל עיר תת-קרקעית זו. עד כה נמצאו שם אלפי ממצאים ארכיאולוגיים שטרם מוינו או נחקרו.
במהלך השנים האחרונות שוחזרו חלקית כמה שכבות היסטוריות של ירושלים. הארכיאולוגים והמהנדסים הטובים ביותר בישראל מחפשים דרכים להמשיך ולחפור לעומק – לשכבות עתיקות יותר – תוך שימור השכבות העליונות והמודרניות יחסית.
אשתף אתכם בשני ממצאים בולטים
איליה קפיטולינה והאסמי השרופים
השכבה הראשונה שנחשפת מתחת לרחבת הכותל שייכת לעיר “איליה קפיטולינה”, העיר שבנו הרומאים לאחר שבעוונותינו הרבים החריבו את ירושלים בשנת 68 לספירה והפכו את העיר היהודית לקולוניה רומית.
אחד הממצאים המרגשים והמזעזעים ביותר שנחשפו בשכבה זו הוא אסמי החיטה של ירושלים, שנותרו בשלמותם, המתוארכים לימי חורבן בית המקדש השני. השנה הייתה 67 לספירה. הרומאים צרו על ירושלים. האסטרטגיה שלהם הייתה ברורה: לבודד את העיר עד שתיכנע לרעב. הם כבר הצליחו בכך בגליה ובבריטניה. אך היהודים בירושלים היו מוכנים: הם חצבו בורות מים ענקיים, בנו מערכות השקיה, ובעיקר – היו להם אסמים מלאים חיטה ושעורה שהספיקו להזין את תושבי העיר במשך שנים. צבא רומא, חזק ככל שהיה, לא יכול היה להחזיק במצור ממושך בשל העלויות הגבוהות. הייתה אפוא תקווה שהזמן יעבוד לטובת המגנים היהודים.
אך בתוך ירושלים שררה מחלוקת קשה כיצד להילחם. חלק מהאנשים סברו שיש להתבצר ולהתנגד, ובמקרה הצורך להגיע למשא ומתן עם האיב. אחרים סברו שיש לצאת ולהילחם ברומאים. וכדי לכפות את דעתם על הציבור הציתו את התבואה של כל תושבי ירושלים: , שרפו את האסמים – . זה היה מעשה של התאבדות לאומית. מי שיצא להילחם – הובס. ומי שניסה להחזיק מעמד – מת מרעב. וכך נפלה ירושלים. לא בכדי אמרו חכמינו ז”ל שירושלים נחרבה בגלל שנאת חינם, כלומר: ״שנאה פוליטית״ בין היהודים לבין עצמם.
אני סבור שגילוי “האסמים השרופים” טומן בחובו סמליות אדירה, כי גם היום, לצערנו, יש בישראל מי שמוכן “לשרוף את האסמים” כדי לכפות את השקפת עולמו, מבלי להבין את הנזק ההרסני שנגרם לאחדות העם ולעתידה של מדינת ישראל.
מחורבותיך אבנך
המלך עוזיהו עלה לשלטון בגיל 16, בערך בשנת 775 לפני הספירה, ומלך 52 שנה. תחילת שלטונו התרחשה בעת אסון לאומי: רעידת אדמה הרסנית, שהוערכה בעוצמה של 8 בסולם ריכטר. ההרס היה כה נורא, עד שגם הנביא זכריה, שחי כ-250 שנה לאחר מכן, הזכיר את רעידת האדמה הזו כסמל לאסון הטבע החמור ביותר שפקד את ירושלים.
מול האסון הזה עמדו בפני עוזיהו שתי אפשרויות: לנטוש את ירושלים ולהעביר את הבירה לעיר אחרת – או להישאר ולבנות אותה מחדש מתוך החורבות. עוזיהו בחר להישאר. הוא בנה חומות, הקים מגדלי שמירה, חידש את מערכות המים ושיקם את מערך ההגנה של העיר. הוא חצב בורות מים, פיתח את החקלאות באזורים הצחיחים, וקידם טכנולוגיה צבאית מתקדמת. במקום להיכנע לכאב ולכאוס, עוזיהו הביא שלום, שגשוג ויציבות לישראל. לא רק מה שבנה מרשים – אלא מתי שבנה: לאחר החורבן. סיפורו מזכיר לנו ששיקום לאחר אסון הוא לא רק אפשרי, אלא חובה של ההנהגה היהודית
מבנים רבים שנחשפו בשכבה הארכיאולוגית העמוקה ביותר שנחפרה עד כה מראים סימני שיקום לאחר קריסה סיסמית, ויוחסו למפעל השיקום של עוזיהו.
דמותו של מלך יהודה הזה רלוונטית מאוד לימינו. מדינת ישראל חוותה משבר כבד בשביעי באוקטובר. המורשת של עוזיהו תעניק לנו השראה לשוב ולבנות מתוך החורבות. ישראל קמה מאבלה – לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לעמוד זקופה, חזקה ונחושה מתמיד. כמו בימי עוזיהו, ישראל מתייצבת בעוז – והופכת כאב לעוצמה, וחורבן להתחלה חדשה.
יהי רצון ש ובעזרת ה׳, נלמד מן ההריסות הקדומות, וה׳ יזכנו לבנות יחד חברה ישראלית איתנה ומאוחדת יותר מאי פעם
