ציונות = חזרתם של העם היהודי לארץ ישראל להקים שם מדינה יהודית.
בעוד שהמונח “ציונות” הוטבע על ידי נתן בירנבאום בשנת 1890, הרב יהודה ביבאס (1776-1852) צריך להיות מוכר כאחד ההוגים של הציונות המודרנית. הוא נולד בג’יברלטר. מצד אמו, הוא היה נכדו של הרב המפורסם ממרוקו, רבנו חיים בן עטר, אור החיים הקדוש (1696-1743). אביו השתייך למשפחת ביבאס היוקרתית של רבנים, דיינים ושוחטים בטיטואן, מרוקו הספרדית. במשך שנים רבות היה הרב של הקהילה היהודית הבולטת והעשירה של קורפו, אי יפהפה השייך כיום ליוון.
הרב ביבאס ראה הזדמנות נדירה לעם היהודי להקים מדינה משלו, משום שבאותן שנים (1820-1835) מרדו מדינות רבות באימפריות השולטות וזכו לעצמאותן. החיים בקורפו אפשרו לרב את הפרספקטיבה הייחודית להיות עד ישיר למהפכה של היוונים נגד האימפריה העות‘מאנית ולניצחון שהוביל ליצירת המדינה היוונית העצמאית. ישראל, שכונתה אז “פלשתינה“, הייתה גם היא תחת שלטון האימפריה העות‘מאנית. בשנת 1835, הרב ביבאס האמין כי, כמו היוונים, גם היהודים יכולים להשיג את עצמאותם, שכן האימפריה העות‘מאנית הייתה הולכת ונחלשת פוליטית וצבאית. לדעתו: “היהודים צריכים לכבוש את ארץ ישראל בכוח צבאי מהתורכים, כמו שהיוונים כבשו את ארצם מהתורכים.” הרב ביבאס נסע ברחבי אירופה וצפון אפריקה, ביקר בטורקיה, בבלקן, בוינה, בלונדון, בגרמניה, בהונגריה ובפראג, ובקהילות יהודיות רבות נוספות. המסר העיקרי שהטיף לכל היהודים בעולם היה “תשובה,” קריאה לאומית לחזור לארץ ישראל ולהקים מדינה יהודית.
הרב נתן למונח תשובה משמעות רחבה יותר. מילולית, “תשובה” פירושה “חזרה“. אך מעבר למשמעות הקונבנציונלית של חזרת היהודי היחיד לאלוקיו, בתורה אנו מוצאים את רעיון “התשובה / חזרה” בראש ובראשונה כחזרת העם היהודי לארץ ישראל. בספר דברים, פרק ל‘, פסוקים 1-11, מוזכר השורש שו“ב על כל בניניו שמונה פעמים, כ“תשובה קולקטיבית,” ולאחר מכן כ“פיוס” לאומי עם ה‘. לאחר מכן, תשובה מגדירה את הדרך בה ה‘ יחזיר את העם היהודי לארצו. כמו שהגלות בפרק הקודם (דברים כ“ט) נבעה מנטישת היהודים את ה‘, חזרה לארץ ישראל מוצגת כתוצאה של הפיוס בין עם ישראל לה‘ אלוקינו. הרב ביבאס הסביר כי על ידי הישהות בתפוצות: “אנו מפנים את גבנו לה‘ :ההיפך מתשובה שהיא ‘פניה‘ לה‘. כפי שהסבירו רבותינו: יהודי החי מחוץ לישראל דומה למי שאין לו אלוקים. ומדוע אנו חיים בגלות? כדי לחפש את פרנסתנו? האם לא נאמר בתורה שארץ ישראל היא ארץ שעיני ה‘ תמיד בה, שבה לא נאכל לחם בעוני? האם לא נאמר שהיא ארץ שלא תחסר בה כלום? יום יום, כשאנו אוכלים את לחמנו, אנו מודים לה‘ על הארץ מבורכת, ישראל, שה‘ נתן לנו…”
הרב יהודה אלקלעי (1798-1878) הביא את רעיונותיו של הרב יהודה ביבאס לכתב. שלא כמו הרב ביבאס, שלא זכה לפרסם את רעיונותיו (או שספריו לא הגיעו אלינו), הרב אלקלעי היה כותב פורה. כמו הרב ביבאס, הרב אלקלעי לא ראה את חזרת העם היהודי לארץ ישראל רק כפתרון לבעיית האנטישמיות , אלא כדרך היחידה למימוש השאיפה ל“נורמליזציה היהודית“: כלומר, עם ישראל בארץ ישראל ע“פ תורת ישראל . שני הרבנים, ביבאס ואלקלעי, הבינו כי העם היהודי לא צריך לחכות באופן פסיבי לביאת המשיח כדי לממש שאיפה זו. אלא, על היהודים לפעול באופן אקטיבי לשוב ולהקים מדינה יהודית עצמאית בארץ אבותינו, כדרך לקדם ולהקל על בואו של המשיח.
בהשראת הרב ביבאס, הרב אלקלעי ניסח את תוכניותיו ורעיונותיו להחזרת היהודים לארץ ישראל בספרו “גורל לה‘”, שפורסם בוינה בשנת 1857. בספר זה הוא תכנן תוכנית מקיפה עם היסודות הדתיים והצעדים המעשיים להגשמת התשובה הלאומית: חזרת העם היהודי לארץ ישראל. הספר פורסם בשלוש מהדורות שונות ותורגם לשפות רבות, כולל אנגלית.
אני מציג כאן לקוראי “הלכה יומית” את ספרו של הרב יהודה אלקלעי, שבו תוכלו לראות שוב ושוב שהמילה המגדירה “ציונות” היא תשובה.
מרתק לקרוא את ההסכמות שהיו לספר זה מרבנים הבולטים באותה תקופה. אולם לדעתי, ההסכמה המעניינת ביותר, שנכבתה בברית רבנית זכה, היא של השר משה מונטיפיורי (1784-1885, נכתבה במקור בעברית), הפילנתרופ והמנהיג היהודי המפורסם ביותר במאה ה-19.
הרב יוסף י ביטון
גרייט ניק, ניו יורק
